אם אתם PTSD או מכירים כדאי לכם לקרוא, להכיר את עצמי זה כוח.
ללא דמיון אין תקווה?… מסתבר שלא עבור כולנו
מי שעדיין חווה טראומה מתמשכת כדאי שתקראו על הביולוגיה של זיכרונות טראומטיים:
ללא דמיון אין סיכוי לצפות לעתיד טוב יותר, אין מקום ללכת אליו או מטרה לשאוף אליה. הדמיון הכרחי לאיכות חיינו הוא זה שמאפשר לנו לעזוב את השגרה הבנאלית ולפנטז על נסיעה לחו"ל, אוכל, התאהבות או ניצחון… כל מה שעושה את החיים מעניינים. הוא מייצר את אש התקווה, מפיג שעמום, מאפשר להתעלות מעל כאב ומעצים עונג, בזכותו מערכות היחסים שלנו עשירות יותר.
אנשים שחוו טראומה נשאבים אל העבר באופן כפייתי, אל רגע שבו חוו סבל ורגשות עמוקים אינטנסיביים, הם לוקים מכשל של הדמיון ומאובדן גמישות נפשית. מחקרים מראים כי זכרונותיהם של הסובלים מPTSD שונים מאלה של אנשים אחרים. עבור רובנו זכרונות לא נעימים דוהים ומותמרים לחוויה מתונה יותר אך לא כך אצל המטופלים שלנו הם לא מסוגלים להפוך את עברם לסיפור שהתרחש בעבר והסתיים אלא הם חווים אותו כמציאות עכשיוית ואותו אירוע שגרם להם כאב גדול הופך להיות מקור המשמעות היחיד שלהם, בזכותו הם חשים חיים מלאים. לתפיסתם, רק מי שחווה חוויות דומות זוכה לאמונם, אחרים לא מסוגלים להבינם הרי הם לא שייכים ל"אלה שיודעים". כמה עצוב.
עבודה עם דמיון, שחזור אירועים, עיבודם באופן רגשי חוויתי (הפעלת מערכת לימבית), סיום האירוע ומציאת משמעות חדשה מאתגרת ומבריאה, אפשרי בהחלט.
אף אחד לא יכול לקחת ממכם את החלומות, אל תפסיקו לקוות
בהצלחה, לילך
