כשהלב עדיין בממד והראש כבר במשרד
איך שהחיים ממשיכים לזרום להם והנפש עדיין קפואה במקום, כמה מוזר. שעון הבוקר צלצל ללא רחמים, כאילו דרש לקום, להתלבש, לנסוע לעבודה, לחייך, לתפקד – ואצלי עוד מהדהדים קולות של אזעקות ופטפוטי חדשות שלא הספקתי לעכל.
זה לא בדיוק חוזרים לשגרה. זה יותר כמו לנסות לחיות שתי מציאויות במקביל
והעולם.. לא נעצר.
הנפש זוכרת אחרת
למעברים זמן אחר, יותר תהליכי. מחקרים על טראומה קולקטיבית מוכיחים לנו שהמעבר ממצב חירום לחיי יומיום הוא תהליך נפשי מורכב, לא החלטה שאנחנו מקבלים בראש. הרי "טראומה קולקטיבית היא אירוע קטסטרופלי שמרסק את המארג הבסיסי של החברה" ויוצר משבר משמעות עמוק (Hirschberger, 2018). מערכת העצבים שלנו, שהייתה במצב "לחימה או בריחה" כל כך הרבה זמן, לא יודעת איך לחזור להיות רגועה. ניתן לראות זאת במחקרים מובילים בתחום טראומה המפורטים בספרו המדהים של ואן דר קולק (2014) "נרשם בגוף" אשר מראים לנו כיצד "הטראומה מעצבת מחדש גם את המוח וגם את הגוף" ומשפיעה על יכולתנו לחוש בטחון ושליטה. המוח כבר לא אותו מוח. השתנינו.
מה שהלב צריך כשהראש לא מצליח
זו חמלה עצמית – זה לא פינוק, אלא הישרדות.
חמלה עצמית היא "אחד ממקורות הכוח החזקים ביותר להתמודדות ועמידות שיש לנו" (נף, 2024). זה אומר – לא לגעור בעצמנו על זה שאנחנו עדיין לא בסדר. לא להתבייש בזה שקשה לנו להתרכז. לתת לעצמנו אישור להיות בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים.
פתחו ציפיות מותאמות מציאות חדשה
המוח שעבר טראומה זקוק לאנרגיה רבה לעיבוד. פחות נשאר לנו לדברים הרגילים, בילויים, בית- משפחה, חברים… (חוק שימור אנרגיה), זה לא אומר שאנחנו נשברנו – זה אומר שאנחנו אנושיים.
צרו מרחבי בטחון קטנים במהלך היום
חמש דקות של נשימה עמוקה. קפה שותים לאט- במיינדפולנס ונהנים מכל רגע. שיחה עם חבר שמבין. כמה חשוב החיבור החברתי שמפעיל את מערכת העצבים המרגיעה (התיאוריה הפולי-וגאלית, פורג'ס, 2011)
זכרו אתם לא לבד בזה
הקושי הזה? הוא נורמלי. השבירה הזאת? היא זמנית. החוסר יכולת להיות כמו פעם? הוא לא חולשה. אנחנו עוברים יחד תהליך של התאוששות שדורש זמן, סבלנות וחמלה. במיוחד לעצמנו.
לפעמים הדבר הכי חזק שאפשר לעשות זה להכיר בכך שקשה לנו
בהצלחה, לילך
